ליאונרדו דה-וינצ'י היה אדם בעל שלל כשרונות.

אני לא בהכרח משווה את טום הנקס לדה-וינצ'י, אבל יש משהו ראוי להערכה כאשר שחקן מוכשר ומפורסם פתאום מראה לעולם שהוא מסוגל גם לכתוב. כשסיימתי לקרוא את ספרו של טום הנקס שמורכב מקובץ סיפורים קצרים שהוא מכנה "הסוג הלא-נפוץ" או במקור Uncommon Type  (באנגלית יש כאן דו-משמעות כמובן, כי type הוא גם סוג אך גם הקלדה/דפוס), הדבר הראשון שרציתי זה לצאת לקנות מכונת כתיבה. כן! אין כאן טעות, מכונת כתיבה מהסוג הישן אשר עושה המון רעש של פיק-פיק-פיק, וברגע שכותבים משהו לא ניתן בקלות למחוק או להחליף…יתכן שזה קשור לאיזו פנטזיה להיות כותב "אמיתי", ונוסטלגיה שאולי באה מסצינות עבר בסרטים וכיו"ב. אך כתיבתו של הנקס גרמה לי לרצות מכונת כתיבה ללא קשר לכל זה.

הספר הינו קובץ של סיפורים קצרים. כל הסיפורים אמריקאיים מאוד וקשורים באופנים רבים לחלום האמריקאי של אינדיבידואליות והצלחה. אך יחד עם זאת, הסיפורים מאוד שונים זה מזה, והם מתרחשים במקומות שונים ובתקופות זמן שונות. הדבר היחיד שבכל זאת מחבר בין הסיפורים הוא מכונת הכתיבה, עם כל תהילתו משכבר הימים. בחלק מהסיפורים מכונת הכתיבה מוזכרת כעוד חפץ שמונח בחדר, אך יש סיפורים בהם מכונת הכתיבה תופסת מקום משמעותי יותר.

אנחנו פוגשים את וירג'יל, בליל חג-המולד בשנות ה- 1950, שמתכונן לחג בתוך החמימות של הבית עם משפחתו, כקונטרס לסופת השלג הקרה בחוץ. וירג'יל, ותיק מלחמה, שילם מחיר כבד על השירות שלו את ארצו, אם כי הוא לגמרי מודע לכך שחברים רבים שלו שילמו מחירים כבדים ממנו. יתכן שהוא דוגמא מרשימה של אדם אשר הצליח להמשיך הלאה אחרי המלחמה ולבנות לעצמו חיים, אך ברור שהגוף שלו וגם הנפש שלו לעולם לא ישובו להיות מה שהיו. אנו פוגשים קבוצה של ארבעה חברים, מרקעים שונים ומתרבויות שונות, שהצליחו ליצור קשר ואנו עדים לחברות שלהם במספר סיפורים לאורך הספר. באחד הסיפורים מתואר קשר רומנטי בין שניים מתוך הארבעה, בסיפור אחר הקבוצה מנסה לטוס לירח, ובסיפור האחרון אנו לומדים על האהבה המשותפת של ארבעתם ללכת לשחק באולינג ביחד.

באחד הסיפורים האהובים עליי "אלה ההגיגים של לבי" These Are the Meditations of My Heart הדמות המרכזית בסיפור מנסה לפשט ולצמצם את חייה, אחרי ש"הראש-בקיר" הלך. היא חסכה מספיק כסף כדי לבלות קיץ בעצלות, ובזמן שמזג-האוויר הקר יגיע היא כבר ממזמן לא תהיה שם – היא תיסע לכל מקום, האפשרויות פתוחות בפניה. אין לה כל כוונה לקנות מכונת כתיבה, ובוודאי שאין לה כסף פנוי לכך, אך זה בדיוק מה שהיא עושה. היא כעת הבעלים של מכונת Hermes 2000. בסוף הסיפור היא יושבת ליד מכונת הכתיבה וכותבת "הגות מתוך ליבה".

במבט כללי על הספר כולו הרגשתי מעין נוסטלגיה, כאילו הנקס מתגעגע למשהו מימים שעברו ממזמן והוא רוצה לתת לנו טעימה מזה. המשפחה האמריקאית היציבה שחוגגת חגים יחד, בעל, אישה, שלושה ילדים וכלב נאמן. ערכים כמו החשיבות של המשפחה, הקהילה, חברות, פטריוטיות ועבודה הגונה הם נוכחים. אך באותה נשימה, בחלק מהסיפורים מופיעים סדקים בחזות האידילית הזו. לא הכל מושלם, ואנשים הם רק אנשים, בסופו של יום, עם כל הפגמים, התקוות, הכשלונות וההצלחות שלהם. ולמרות כל זאת, זה גם בסדר. בסדר להיות אנושי, לעשות טעויות, לבחור בדרך הלא-נכונה בגלל שלרוב הלב נמצא במקום הנכון ועוד נותר זמן לתקן.

ציטוט אהוב מתוך הספר (בתרגום חופשי שלי מהמקור באנגלית):

"תהפכי את המכונה לחלק מהחיים שלך. חלק מהיום שלך. אל תשתמשי בזה רק מספר פעמים, ואז תצטרכי מקום על השולחן ותסגרי את המכונה חזרה בתוך הקופסה שלה ותחזירי אותו למדף בחלק האחורי של הארון שלך. אם תעשי זאת יש סיכוי שלעולם לא תכתבי עם זה שוב…האם תרכשי סטריאו ולא תאזיני אף פעם לתקליטים? יש להשתמש במכונות כתיבה. כמו שספינה צריכה להפליג. מטוס חייב לטוס. איזה ערך יש לפסנתר שאף פעם לא מנגנים בו? זה רק אוסף אבק ואין מוסיקה כלל בחיים שלך". (מתוך הסיפור These Are the Meditations of My Heart, עמוד 238).