אתמול השתתפתי בכנס. לבד.

זה היה כנס שקשור לעבודה, סופר-יוקרתי ומקצועי להפליא. הכנס היה מעניין ורלוונטי מאוד לעבודה שלי ולתחומי העניין שלי. שתיתי בצמא את רוב התוכן שהוצג בכנס. אך הייתי שם לבד. נהגתי לשם לבד, נכנסתי לבד, ישבתי לבד (ליד אנשים אחרים כמובן, אבל לא קשורה לאף אחד מראש). והייתי גאה בעצמי. גאה שלא נתתי ללבד הזה למנוע ממני להשתתף בכנס, גאה שלא איפשרתי ללבד הזה להפוך לבדידות ולדכא אותי. מצאתי כוח בזה. הייתי בסדר. כמו אלינור אוליפנט – הייתי לגמרי בסדר, באמת ובתמים.

אך זה גרם לי לחשוב שוב על הקונספט הזה של להיות לבד ואחרי זה על להיות בבדידות.

לפי המילון, ההגדרה של המילה לבד היא: 1) ללא נוכחות של אחר, ביחידות. 2) ללא עזרה. 3) לחוד.

ההגדרה של המילה בדידות היא: 1) מחסור במגע אישי או חברתי עם אחרים. 2) עריריות. 3) מובדל, יחיד, פרטני.

מההגדרות האלה די ברור כי בעוד המילה לבד היא יחסית נייטרלית, המילה בדידות מלווה בקונטציות שליליות. למרות זאת, במציאות נראה שיש בלבול מסוים בין שתי המילים האלה, שני הקונספטים של לבד ושל בדידות. אנשים הרבה פעמים מפחדים להיות לבד. יתכן שהם חוששים שאם הם יהיו לבד, בעצמם, כתוצאה מכך הם יהפכו לבודדים, מופרדים מאחרים וירגישו תחושות שליליות. אני חושבת שזו טעות תפיסתית אשר גורמת לנו בסופו של דבר להפסיד משהו חשוב. להיות לבד יכול לתרום לנו ולהיות מועיל וחיובי בדרכים רבות ושונות: זה נותן לנו זמן לחשוב ולעבד מידע, זמן פשוט לחשוב באופן נקי ורענן, ליצור את הדעות המקוריות שלנו לגבי נושאים ואירועים עוד לפני שנהיה מושפעים ע"י אחרים. זה נותן לנו זמן להאט את הקצב המהיר שאנו שרויים בו, לנשום, לחוות דברים באופן עמוק ומלא, ללכת אחרי הסקרנות והתשוקות שלנו. אין ספק, שלחוות דברים יחד, עם אנשים אחרים, הוא גם מאוד חשוב ובעל ערך ויש בכך יתרונות רבים, אך זו ברירת המחדל שלנו כיום. כאשר אנחנו לבד אנחנו יכולים ליצור, אומנות על כל גווניה וצורותיה, ממקום עמוק שנמצא בתוכנו. יש לנו את החופש לחקור, לנסות, לקחת צ'אנס. אין לידינו אנשים ביקורתיים בשלב ראשוני זה.

כמובן, להיות לבד זה הרבה יותר קל כאשר יודעים שאנחנו לבד מתוך בחירה, ושאנחנו יכולים בקלות לחזור לחברתם של האנשים האהובים עלינו בכל עת שנבחר בכך. אך אל לנו לחשוש מהלבד הזה מלכתחילה. הרבה אומנים, סופרים ואנשי רוח מדברים על להיות לבד ועל היתרונות בכך. אנחנו צריכים לנסות להיות פתוחים לחוויה הזו ולדחוף את עצמנו לנסות את זה – לעיתים יותר קרובות מרחוקות.

באופן אישי אני שוקלת ללכת בזמן הקרוב לתערוכת אומנות לבד, לקחת איתי את המחברת שלי ואת חוברת הציור שלי ורק לשוטט לי בתערוכה. אני מדמיינת את עצמי מוצאת יצירת אומנות ספציפית אשר תתפוס לי את העין ואת הלב ואז פשוט אמצא לי מקום לשבת, להנות ולתת להשראה להגיע עד אליי. יש סיכוי שאני עושה אידיאליזציה של החוויה הזאת, ובתוך כמה דקות אתחיל להתגעגע לרם ולהצטער על כך שהוא לא פה לצידי כדי להנות מיצירת האומנות הזו ביחד. יתכן שאראה שם קבוצות של אנשים אחרים ואתחרט על הכביכול-הרפתקה שלי והניסיון שלי להיות לבד. אבל אני חושבת שאנסה את זה, בשלב כלשהו. (ואל נא תיפול רוחנו בקלות מדברים פרקטיים כמו למצוא את הזמן לכך, בין עבודה, מחוייבויות משפחתיות וכל השאר).

אני לא לגמרי יודעת למה, אבל הנושא הזה של בדידות מסתובב לי בראש לאחרונה. יכול להיות שזה קשור לספר המצויין שקראתי לאחרונה "אלינור אוליפנט לגמרי בסדר" בו הנושא של בדידות הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר. אם זה נשמע לכם מעניין, אנא קיראו את הסקירה שלי על הספר בקישור הבא. להלן ציטוט מתוך הספר שמתייחס לנושא הזה (בתרגום חופשי שלי מאנגלית):

"בימים אלה, בדידות זה הסרטן החדש – דבר מביך ומביש, שאתה גורם לעצמך באיזה אופן בלתי ברור. דבר מפחיד, שלא ניתן לריפוי, הוא כל-כך מזעזע שעדיף לא לדבר עליו. אנשים אחרים אינם רוצים לשמוע את המילה נאמרת בקול מתוך החשש שאולי גם הם יידבקו, או שזה יפתה את הגורל להביא גם עליהם את הזוועה הזו".

אני סקרנית לשמוע מה דעתכם על הנושא הזה. האם אתם מסכימים או לא, והאם גם אתם שוקלים לצאת ולעשות משהו לבד שיעשה לכם טוב.