לעיתים קרובות יש לי את התחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה. אל תבינו אותי לא נכון, אני מודה על הנוחות הרבה בחיינו המודרניים, וכנראה שלא אחליף אותם כל-כך בקלות, אך מה שאני מתכוונת אליו היא התחושה הזאת של לחיות עבור משהו גדול, להאמין במשהו, לעבוד בקבוצה לקראת דבר משמעותי, להקריב משהו למען הטוב שגדול יותר ממני.

יש הרבה מאוד דוגמאות לצורת החשיבה הזאת בעבר: הקמה של מדינה חדשה, מעבר לארצות חדשות בשביל התחלה חדשה ורעננה, הקמת ארגון למען זכויות שוות וכיו"ב. כשאני חושבת על זה, הרבה מאוד מהיוזמות האלה באו אחרי תקופות קשות מאוד, כמו מלחמה או קונפליקט, וההתחלות החדשות והמאבקים האלה בוודאי לא היו קלים. אני לא מנסה לעשות אידיאליזציה על העבר בשום אופן. וכמובן שגם היום יש עוד המון עבודה, המון מה לעשות בהיבט החברתי. יש עוד הרבה נושאים בהם יש צורך לטפל, ולצערנו יש עוד עבודה גלובלית רחבה שיש לעשות כדי להגיע לשיוויון ושיפור נרחב.

הגעגוע שלי, אם כן, הוא למערכת הערכים מהעבר. זמן בו אנשים רבים הבינו את הצורך של לשים צרכים חברתיים-קבוצתיים לפני הצורך האישי שלהם, תקופה בה זה לא היה נחשב יוצא דופן לשאוף "לעשות את הדבר הנכון", הדבר הראוי…

מחשבות אלה ועוד חלפו במוחי בזמן שקראתי את הספר "שארית היום" של קאזואו אישיגורו. אנו עוקבים אחר מר סטיבנס, רב-המשרתים המנוסה והמסור של אולם דרלינגטון, בטיול באיזורים הכפריים באנגליה. סטיבנס, בתפקיד הנוקשה והמחוייב שלו, לא זכה להזדמנויות רבות לסוג כזה של נסיעה, מה שהופך את החווייה הזאת ליותר משמעותית עבורו. במהלך הנסיעה הזאת, סטיבנס חוזר לזכרונות שלו מהעבר, והקורא מקבל מבט חטוף ואינטימי לחייו של רב-משרתים במקום ובתקופה הספציפית הזו. סטיבנס חש גאווה רבה על תפקיד זה. הוא מקצוען אמיתי והוא מתייחס לתפקידו ברצינות מוחלטת.

הנסיעה הזאת הופכת ליותר מהעלאת זכרונות, מעין סיכום חיים, אם תרצו. בחלקים מסויימים בספר הרגשתי שמר סטיבנס עושה מעין חיפוש עצמי, בחינה עצמית אל תוך נפשו. הוא מודה פתאום במספר מקרים מהעבר שיתכן שהוא היה יכול לטפל בהם בצורה יותר טובה, דברים בהם היה גאה ודברים עליהם הוא מתחרט. הוא לא תיכנן לעשות את התהליך האישי הזה, אך יתכן שהשינוי בנוף, והמרחק מסביבתו היומיומית גרמה לכל המחשבות האלה לעלות ולצוף. יתכן שזה גם קשור לביקור אותו הוא מתכנן לקראת סוף הטיול, אצל מיס קנטון, אשר עבדה איתו במשך שנים ארוכות כמנהלת משק הבית באולם דרלינגטון. הרבה מהחרטות שלו קשורות אליה, בדרך זו או אחרת.

מר סטיבנס מנסה לנסח עבור עצמו מה מייחד רב-משרתים טוב מאחרים, מה הופך רב-משרתים למקצוען בתחומו. הוא מדבר על כבוד. הרעיון הזה חוזר במהלך הספר.

"אכן, ככל שאדם מהרהר בכך, זה הופך ליותר מובן מאליו: אסוציאציה עם משק בית מכובד הינו תנאי מקדים ל'גדולה'. רב-משרתים 'מעולה' יכול להיות רק זה אשר יכול להצביע על שנות השירות שלו ולהגיד שהוא השתמש בכשרונות שלו על-מנת לשרת אדון מעולה – ובאמצעות זאת, הוא שירת את האנושות" (עמוד 117, תרגום חופשי שלי מאנגלית).

זה נגע ללבי, האופן המפורט שבו סטיבנס מנסה לתאר את החוזקות של האדון שלו, מעשיו הטובים והישגיו, ובכך למצוא את משמעות חייו האמיתית. אם אדון דרלינגטון אכן עשה טוב בעולם הזה ושירת את האנושות בצורה טובה, אז מר סטיבנס כמשרתו העיקרי שירת אותו נאמנה ובכך תרם גם כן לטובת האנושות. למרות שזה ברור שסטיבנס מעריץ את האדון שלו וגם מאמין בו, מבין השורות, במהלך הספר כולו, הקורא מקבל מידע נוסף ולומד על מקרים אשר עלולים למצוא סדקים בחזות המושלמת הזאת ולהעלות ספקות מסוימים. האם זה אומר שמר סטיבנס לא שירת טוב את האנושות, כתוצאה מכך?

מערכת היחסים בין סטיבנס לבין מיס קנטון היא מסקרנת. בהיותם אנגליים, בתקופה הזאת ובתפקידים האלה, עם רקע וחינוך ספציפיים, רוב הדמויות "קורקטיות" למדי. להודות ולחשוף את הרגשות הכמוסים לא בא בקלות, אם בכלל. מר סטיבנס בקושי מראה את רגשותיו כאשר אביו נפטר, בבית בו שניהם משרתים יחדיו, אז איך ניתן לצפות ממנו שיבטא רגש מסוג כלשהו? אין ספק שזה טרגי ומבטא שוב את ההקרבה המלאה שסטיבנס עשה בחייו, על-מנת לשמר את החזות המקצועית שלו. האם ההקרבה הזו היתה כדאית? נותר לקורא להחליט לכאן או לכאן.

הספר כתוב בצורה נפלאה, ולגמרי שקעתי בתקופה הזאת באנגליה ובתוך זכרונותיו של סטיבנס. אישיגורו הוא סופר מוכשר ביותר, ואני ממליצה בחום לקרוא את הספר. אם אכן תקראו אותו, אשמח מאוד לשמוע מה חשבתם עליו!