מבט על בדידות ועל גאולה עם אלינור אוליפנט
סקירה של הספר "אלינור אוליפנט ממש בסדר" מאת גייל האנימן
הספר הזה תפס לי את הלב מהעמוד הראשון. קראתי אותו במהירות, כמעט ללא אוויר.
אחד הדברים שמאוד אהבתי בספר היא הקלות של הקריאה בו והקלות בה הפכתי להיות חלק מחייה של אלינור. הרגשתי שאני מקבלת גישה ייחודית לתוך חיים שמאוד שונים משלי, ואני יכולה להיכנס לראש שלה, לזרם המחשבות שלה ולחוויות שלה. הבדידות של אלינור כל-כך דרמטית ועקבית שחשתי בזה כמו מהלומה. אך הסופרת המוכשרת, גייל האנימן, כותבת את האמת הזאת ללא יותר מדי רחמים על אלינור. הרגשתי שזו אחת המתנות של הספר – תיאור אמין של חיים בודדים מינוס הרחמים האוטומטיים שמגיעים עם זה. כמובן, ככל שהסיפור מתקדם אנו לומדים הרבה יותר – כיצד אלינור הפכה להיות מי שהיא (אל דאגה! שום ספוילרים לא יהיו במשמרת שלי!) ואנו מתחילים להרגיש רגש עמוק כלפי אלינור, אך באופן אחר, יותר אמפטי.
אחד מתוצרי הלוואי של להיות בודדים בעולם זה שאין לנו את החוויות של אחרים מסביבנו. האדם הממוצע חווה הרבה דברים בעצמו, אך הוא גם מעשיר את ההבנה שלו את העולם סביבו באמצעות סיפורים של האנשים שקרובים אליו – אנו שומעים כל-כך הרבה סיפורים של חוויות ופרספקטיבות של בני המשפחה שלנו, החברים שלנו, הקולגות בעבודה וכיו"ב. כל זה מרחיב את החווייה האישית שלנו את העולם. אולי אתם לא עשיתם קפיצת באנג'י בעצמכם, אך יש לכם חברה שכן עשתה זאת, והיא יכולה לשתף אתכם בהכנות לקראת זה, איפה אפשר לקפוץ באנג'י, מהו התהליך, עד כמה זה היה מפחיד, מלחיץ או מדהים וכו'. חלק מהקטעים הכי מצחיקים ומבדרים בספר הם כאשר אלינור היא לגמרי "קלולס" לגבי משהו והיא מחליטה לנסות חווייה מסוימת בפעם הראשונה ללא מידע מקדים כלשהו. כמובן, האנשים אשר משרתים אותה בחווייה אינם יודעים שזוהי הפעם הראשונה שלה ושהיא אכן "קלולס" וזה הופך את האירוע לאפילו יותר משמעותי ומשעשע. אולם, כאשר הקורא מפסיק ועוצר לחשוב על ההשלכות העמוקות יותר של חיים מעין אלה, ניתן להבין את הטרגדיה שיש כאן ואת המחירים הנוספים שיש בבדידות.
זמן קצר לאחר שסיימתי לקרוא את הספר קראתי ריאיון עם הסופרת גייל האנימן. היא אמרה שאחד הנושאים העיקריים שהיא רצתה לכתוב עליהם הוא הנושא של בדידות והאופן שבו הוא רווח בחיים המודרניים שלנו.
ציטוטים מתוך הספר (בתרגום חופשי שלי מאנגלית לעברית):
"בימים אלה, בדידות זה הסרטן החדש – דבר מביש ומביך, שאתה מביא על עצמך בדרך מעורפלת. דבר מפחיד, שאינו ניתן לריפוי, כה מחריד שאתה לא מעז להזכיר אותו. אנשים אחרים אינם רוצים לשמוע את המילה נאמרת בקול מתוך פחד שגם הם יידבקו בזה, או שהם יפתו את הגורל שיבוא לבקר גם אותם עם הדבר המחריד הזה."
"אם מישהו שואל אותך מה שלומך, אתה אמור להגיד "בסדר". אתה לא אמור להגיד שבכית אתמול בלילה עד שנרדמת מכיוון שלא דיברת עם אדם אחר במשך יומיים שלמים. "בסדר" זה מה שצריך לומר."
שאלה פילוסופית: אם עץ נופל ביער ואין שם אדם שישמע אותו נופל, האם זה עושה רעש? ואם אישה שהיא לגמרי בודדה מדי פעם מדברת אל העציץ שלה, האם יש לאשפז אותה? אני חושבת שזה לגמרי נורמלי לדבר אל עצמך מדי פעם. זה לא שאני מצפה לתגובה. אני מודעת לגמרי לכך שפולי היא עציץ בית."
"כאשר השקט והלבד לוחצים עליי וסביבי, מוחצים אותי, חותכים דרכי כמו קרח, אני צריכה לדבר בקול לפעמים, אפילו רק כדי להוכיח שיש אות חיים."
ועם כל זה, אני לא רוצה לתת את הרושם לכך שזהו ספר מדכא, בגלל שאני מצדיעה לאלינור. החוזק והחוסן הנפשי של אלינור מעוררים בי יראת כבוד כלפיה. היא עברה כל-כך הרבה, אבל רוב הזמן היא ממשיכה להחזיק מעמד, למרות הכל. אני גם מאוד מתחברת לרעיון של אדם אחד שיכול להביא שינוי אמיתי בחייו של מישהו אחר. ריימונד נכנס לחיים של אלינור בצורה כה טבעית, ותמימה וזה נגע ללבי. הוא לא בהכרח עושה מחוות גדולות כלשהן, הוא רק רואה אותה וזה מתפתח באיטיות ובהדרגתיות לחברות, משהו שהוא כל-כך מיוחד ולא ניתן לקבל אותו כמובן מאליו עבור אלינור.
לכו לקרוא את הספר, לא תצטערו.
