רוקדים למוסיקה של זמנם בספרה של זיידי סמית' "סווינג טיים"

"איך אנחנו הופכים למי שאנחנו?
            האם אנחנו יכולים באמת לברוח מהשורשים שלנו?
האם אנחנו מוכרחים לרקוד למוסיקה של זמננו?"

מאז שקראתי את רומן הביכורים של זיידי סמית' "שיניים לבנות" והתרשמתי ממנו עמוקות , אני רעבה לעוד. זו אף פעם לא קריאה "קלה". היא כותבת על נושאים שנוגעים בך לעומק. סמית' תמיד מלאה בתובנות חדשות ובנקודות מבט שיכולות לשנות את הפרספקטיבה שלך לחלוטין.

הסיפור מתחיל בסיום דרמטי, אשר משאיר את הקורא במתח, אך עם הידיעה שאין כאן סוף טוב או סוף-שמח קלאסי. ואז אנחנו מתחילים ממש מההתחלה – מילדות – עם חברות קרובה ומעט מסוכנת בין שתי בנות קטנות. הו נפגשות בשיעור מחול וזוהי התשוקה המשותפת שלהן, אך מה שבאמת מושך אותן אחת לשנייה זה הגוון הספציפי של צבע העור שלהן – חום, חצי/חצי. לכל אחת מהן יש הורה אחד לבן והורה אחד שחור. אני הרגשתי שהתיאור של השנים הראשונות, המעצבות האלה, היא החזקה ביותר בספר. מה זה אומר לגדול בשכונה הזאת בלונדון, כל ילדה עם הסיפור שלה של משפחה, שורשים, הישרדות וניסיון נואש להצליח בנסיבות מאתגרות? לאן התחלה כזו בחיים יכולה להוביל את הבנות האלה וכיצד העתיד שלהן יכול להיראות?

חלק אחר בספר עוסק בנושא מעניין של סיוע בינלאומי. החלק הזה מפורט מאוד ומתואר מזוויות שונות, ובכך היתה מאירת עיניים עבורי. בספר קבוצה יחסית מגוונת מבחינת רקע, ברובה מ"העולם המערבי בעל הפריבילגיות", ללא קשר לצבע העור שלהם, יוצאים כדי לעשות "טוב" באמצעות פעולות של צדקה ובאמצעות בנייה של בית ספר לבנות במערב אפריקה. הפרקטיקה הזו בעצמה מעלה הרבה מאוד דילמות ושאלות אתיות. זיידי סמית' אינה מנסה לפשט את הדברים עבורנו – היא מציעה דעה אחת, ואז היא סותרת את עצמה עם פרספקטיבה אחרת, ואז עוד אחת נוספת, והיא משאירה את הקורא עם מחשבות עמוקות ועם המשימה של לבנות תמונה שלמה מכל החלקים האלה.

הספר מציג בליל רחב של נושאים, במעבר מהאישי לגלובלי. הוא מעלה שיח בנושא של גזע ושל מעמד, עושר וצדקה, הזדמנויות שאנחנו עלולים לקבל בחיים וגם מקרים בהם מגיעים למבוי-סתום. אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר הזה.

ציטוטים מתוך הספר (בתרגום חופשי שלי מהמקור באנגלית):

"לילה אחד חלמתי על מועדון הכותנה…בחלום שלי כולנו היינו אלגנטיים ואף אחד מאיתנו לא ידע כאב, לא הופענו בדפים העצובים של ספרי ההיסטוריה שאמי קנתה לי, אף פעם לא קראו לנו מכוערים או מטומטמים, אף פעם לא נכנסנו לבתי הקולנוע מהדלת האחורית, לא שתינו מברזיות נפרדות ולא ישבנו בחלק האחורי של שום אוטובוס. אף אחד מאנשינו לא נתלה מהצוואר שלו על עץ, או מצא את עצמו נזרק למים עמוקים פתאום בעודו כבול – לא, בחלום שלי היינו זהובים! אף אחד לא היה יותר יפה או אלגנטי מאיתנו, היינו עם מבורך, בכל מקום בו פגשתם אותנו, בנייבורבי, פריז, ברלין, לונדון או הערב, בהארלם." (עמוד 100)


" לא הכרתי את קראפיצ'אנו היטב ובפעם היחידה בה דיברנו עשיתי מעצמי צחוק. זה היה במטוס בדרך לטוגו…'איך זה שם?' שאלתי, נשענת לכיוון שלו, מסתכלת דרך החלון הקטן של המטוס, ומתכוונת, אם להודות על האמת, 'אפריקה'.
'לא הייתי שם', הוא ענה בקרירות, מבלי להסתובב אליי.
'אבל בפועל גרת שם – קראתי את קורות החיים שלך'.
'לא – סנגאל, ליבריה, חוף השנהב, סודן, אתיופיה, כן – טוגו, אף פעם'.
'טוב, נו, אתה יודע למה אני מתכוונת'.
הוא הסתובב אליי, בפנים מאדימות, ושאל: 'אם היינו טסים לאירופה ורצית תיאור של צרפת, האם היה עוזר לך אם הייתי מתאר את גרמניה?"
(עמוד 194).

Author

yaelchopra@gmail.com